מילה לפרשת ויגש- שבתאי קייצס

בראשית פרק מה (כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: (כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:

כאשר נודע ליעקב שיוסף חי, תגובתו הראשונה היתה "וַיָּפָג לִבּוֹ". את מה שקרה מתאר רמב"ן מבחינה לשונית ורפואית ציורית: לשון פוגה שביתה וביטול … וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו:

בניו של יעקב דברו אליו והרגיעו אותו והראו לו את המתנות ששלח יוסף ואז, אומרת התורה: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". ונראה שכוונת הדברים כפשטם, שתחושת העילפון סרה ממנו וחזר להכרה וחיות מלאה.

אבל חז"ל למדו מהפסוק "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" לקח חשוב:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב): ותחי רוח יעקב אביהם. הוא שאמרו רז"ל (שבת ל ע"ב) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה, וכן הוא אומר והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים (מ"ב ג טו):

ובעקבותיהם פירשו רבים, כגון רש"י: "ותחי רוח יעקב – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו". – במשך כל הזמן שהיה יעקב שרוי באבל ובצער דכאוני על אבדן בנו, לא הגיע למדרגה של נבואה!

וכן פירש גם הרמב"ם בהקדמתו לפירושו לפרקי אבות (ההקדמה הנקראת 'שמונה פרקים'): והאנחה והדאגה של יעקב אבינו עליו השלום, כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש עד שנתבשר בחייו ואמר (בראשית מ"ה כ"ז), "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר המתרגם, "ושרת רוח הנבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (שבת ל ע"ב פסחים קי"ג):

היום, למרבה הצער, אין נבואה, אבל הדברים נכונים לגבי כל אדם הרוצה לחשוב בצורה מסודרת ומרוכזת. אי אפשר לעשות זאת כאשר שרויים בעצלות או עצבות, כדברי חז"ל, אלא מתוך שמחה והתבודדות והתרכזות. כדאי לנהוג כפי שיעץ הרמב"ם למתכוננים לנבואה:

הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ד: כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה.

שבתאי

מילה על פרשת ויחי – שבתאי קיצס

הפרשה ברובה היא פרשה של ברכות. יש בה ברכות סב לנכדיו ויש בה ברכות אב לבניו.

ברכות יעקב הן בדרך כלל ברכות פרטיות. אבל לפני הברכות הפרטיות ברך יעקב ברכה אחת, הנראית כברכה כללית: בר' מח (טו): וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר, הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

 

ראשית, יש לשים לב שהפסוק פותח ב"וַיְבָרֶךְ (יעקב) אֶת יוֹסֵף", אבל בהמשך לא יוסף הוא המתברך אלא בניו: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". כאילו בא הכתוב לומר שאכן ברכת הבנים זו היא ברכת יוסף. כי בנים מבורכים – ברכה היא להוריהם! וכן כותב רשב"ם: "ויברך את יוסף – ברכת הבנים היא ברכת האב". ומוסיף עליו רבינו בחיי: "מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף". ההורים הם שאמורים לעצב את דמות ילדיהם, וילדים מחונכים אינם דבר מובן מאליו, אלא הם תוצאה של הרבה עבודה חינוכית נאמנה של הוריהם.

שנית, במרכז הברכה עומדת מורשת אבות, אדם צריך לראות עצמו כחוליה בשרשרת משפחתית: "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר, הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק (מזכיר את מורשת סבו ואביו), הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, (מצביע על דרכו שלו), … יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק (שילכו הנערים באותה דרך שהלכו הוא ואבותיו), וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ושיזכו גם הנערים לצאצאים רבים).

והרי זו אותה 'שרשרת זהב', עליה כתבה באידיש המשוררת הנפלאה קדיה מולודובסקי ותרגמה פניה ברגשטיין:

פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב: אַבָּא וְאִמָּא, וְאָח וְאָחוֹת וְחָתָן וְכַלָּה בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה. פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב: סַבָּא וְסַבְתָּא, וְדוֹד וְדוֹדָה וּנְכָדִים וְנִינִים בְּמִרְכֶּבֶת פְּנִינִים.

ולסיום, יש לשים לב שבברכה רומז יעקב באופן ברור לבניו ולנכדיו שהברכה תחול דווקא בארץ ישראל!

אדרת אליהו (הגאון מווילנא) כותב לפרשת ראה: מקשים הלא בכל הפקודים לא תמצאם יותר משאר השבטים כאשר נפקדו במדבר ובערבות מואב. וי"ל כי ברכת יעקב אבינו ע"ה לרבוים לא היתה רק (אלא) על זמן כניסתם לארץ, כמו שסיים בדבריו 'בקרב הארץ' ובאמת בהכנסם לארץ בשבע שנים שכבשו אז חלה עליהם ברכת יעקב כי נתרבו כדגי הים שאין מספר לתולדותם. לכן כתיב (יהושע יז. יד) "וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם-רָב עַד אֲשֶׁר-עַד-כֹּה בֵּרֲכַנִי ה' (יהושע יז יד).

הלוואי נתברך כולנו. שבת שלום שבתאי

מילה על פרשת בשלח- שבתאי קיצס

השבת קוראים בתורה על קריעת ים סוף. וחלוקות הדעות לגביו: היה זה נס או מאורע טבעי? המסורת אומרת: נס, והמדע מסביר בדרכו שלו.

סביר לי ששניהם צודקים. המעשה היה בדרך הטבע, והמסורת רואה בו נס, כי הוא בא בזמן ובמקום שזקוקים לו. בדרך כלל באים הניסים בדרך הטבע, ולכן אין בעל הנס מכיר בניסו, ויש לו מקום לתהות אם היה זה נס או ארוע טבעי.

קריעת ים סוף הפכה למקרה מייצג של מכלול תופעות כאלה.

מעשים הנדמים לנו כמעשים טבעיים של יום יום הוצגו ע"י חז"ל כ'קשים כקריעת ים סוף'. לנו נראים הדברים טבעיים מפני שהם תדירים, אבל בעיון מעמיק הם באמת ניסים מפתיעים.

למשל: פסחים קיח א: "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב (תהלים קלו) נתן לחם לכל בשר וסמיך ליה לגזר ים סוף לגזרים".

פסחים קיח א: "קשין נקביו של אדם כקריעת ים סוף, שנאמר (ישעיהו נא) מהר צעה להפתח וכתיב בתריה רגע הים ויהמו גליו".

מדרש אגדה (בובר) ויקרא יב: "אמר ר' מאיר מעשה נסים הקב"ה עושה עם התינוק הזה כקריעת ים סוף היאך? …(מפרט ומסיים:) והתינוק יונק מחלב ומתגדל":

הדברים נראים לנו פשוטים וטבעיים, אדם אוכל, מעכל את מזונו ומפריש את הפסולת; אשה בהריון, יולדת, התינוק יונק – הכל טבעי. אבל בעומק הדברים יש בהם חוכמה מופלאה, מסובכת, עמוקה, שאדם אינו יכול לרדת למלוא עומקה.

כלומר, הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" אין כוונתו דבר שקשה לאל לעשותו, אלא, דבר הדורש עיון והעמקה ושיקול וכו' שקשה לנו להבין, כמו "את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטֹן ישפוּטו הם" (שמ' יח כו). ('קשה' – מסובך, עמוק, לא מובן, בניגוד ל'קטן' – פשוט, מובן).

מכאן יובן גם מה שנאמר בכמה מקומות בדברי חז"ל: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". כמובן לא נאמר שהקשר בין שני בני אדם דומה לקריעת ים סוף, אלא שקושי זיווגו של אדם הוא דומה לקושי קריעת ים סוף.

כלומר, אמנם נישואין הם דרך הטבע: בחור, בחורה, חיים משותפים. אבל הצלחתם היא תוצאה של התנהגות נאותה של שני בני הזוג. והדבר אינו מובטח ומובן מאליו, יש צורך גם בהרבה שיקול דעת וטיפול נבון בכל מה שקורה, והרבה סייעתא דשמיא.

השלום והברכה לכולם.

מילה על פרשת משפטים- שבתאי קיצס

שמות פרק כב כ: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

אבן עזרא: "וגר – כאשר יקבל הגר שלא לעבוד עבודת כוכבים לא תונהו בארצך. בעבור שיש לך כח רב ממנו. וזכור כי גרים הייתם כמוהו. וכאשר הזכיר הגר שאין לו כח ככה היתום והאלמנה שהם ישראלים ואין להם כח. ואחר שאמר לא תענון לשון רבים. אמר אם תענה. כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה:

 

יש בדבריו שני עקרונות יסוד חברתיים.

ראב"ע תולה את איסור הונאת הגר בחולשתו. לא יחס מועדף בגלל היותו גר, אלא שלא תנצל את חולשתו ויתרון כוחך כדי לפגוע בו. וכך גם לגבי יתר המסכנים. יש איזו הגינות ב'פייר פליי', בעימות בין שוים, אבל לא בין חזק לחלש, להכות ילד, אשה או נכה וכד', אלא משהו מעין 'חפש להתמודד עם אנשים במידה שלך'.

בעקרון, יש פה בעצם איסור מקיף, לא רק לגבי גר, אלא בכלל איסור לנצל כוח נגד חלשים או אנשים במצוקה.

ועקרון שני בדברי ראב"ע: הרואה מעשה עוול של חזק נגד חלש, ויכול לעזור, ואינו עוזר – גם הוא ייחשב מְענה. מחדל היא עשיה. המחדל נותן כוח לעושים. הטוב השותק מחזק את הרע הפועל.

שבתאי

שלום רב לכולם

בתקופת התנ"ך היתה תופעה כלל עולמית של עבדות, שהיתה בבסיס היצירה הכלכלית. ללא ידי העבדים אי אפשר היה לחקלאות ולתעשיה ולבניין וכו' להתפתח. מצבו של העבד היה נחות ונתון לשלטונו המוחלט של אדונו, אבל הבריות ראו בצורך בעבדות מצב הכרחי, ולכן מותר.

בתורה, בספרי שמות (פרשת משפטים), ויקרא (פרשת בהר) ודברים (פרשת ראה) יש דינים רבים הנוגעים ליחס לעבדים מסוגים שונים (עבד עברי, אמה עברייה, עבד כנעני, אמה כנענית, בני עבדים כנעניים), ומתקבל הרושם כאילו התורה מתייחסת לעבדות באופן חיובי.

ייאמר מראש: לדעת התורה המצב של עבדות הוא מצב ארור של קללה לדמות האדם. כאשר רוצה נוח לקלל את כנען בקללה הנוראה ביותר, הוא מקלל אותו שיהיה עבד (בראשית ט כה): וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.

ועם ישראל חייב להשמע לה' כי ה' שחררו מעבדות (שמות כ ב – ג): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

ואם התורה רואה בעבדות מצב נחות, מדוע היא כותבת דינים הנוגעים ליחס אל העבד?

התורה היתה מודעת לכך שמצב העבדות הוא מצב הכרחי לכלכלה באותה תקופה, ולכן לא אסרה, אבל היא היתה גם מודעת למצבו הנחות והמושפל של העבד, ולכן כל הדינים לא באו אלא כדי להגן על העבד מפני אדון אכזר!

צא ובדוק. כל דיני העבד באים להקל על העבד, לא על האדון!

ויקרא כה לט: לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד (עבודה מבזה); (מב) לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד (כסחורה בשוק); (מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ (עבודה שלא לצורך, או מעבר ליכולתו) ועוד.

וכאשר משתחרר העבד יש להעניק לו 'מענק שחרור' נדיב: (דברים טו יג-יד) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: (אגב, זה הבסיס לחוק פיצויי הפיטורין הנהוג היום).

 

אמור מעתה. לתורה יחס שלילי למצב של עבדות, אלא שהיא מקבלת אותו כתופעה קיימת, וכל דיני העבדות לא באו אלא כדי להקל ככל האפשר על מצבו של העבד, ולהעניק לו זכויות, עד כדי כך שאמרו חז"ל "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קיד' כ ע"א).

גם לעבד כנעני יש זכויות אנושיות. בעוד שבכל העולם היה העבד רכושו הבלעדי של האדון, שרשאי היה לעשות בעבד כרצונו, מזהירה התורה שאם האדון יכה את עבדו הכנעני ויפיל לו שן – העבד ישוחרר! (שמות כא כו): וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ – לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: העבדות החיובית והרצויה היחידה בתורה היא: ויקרא כה מב: כִּי עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

שבת שלום שבתאי

הכרובים
שמות כה (יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: (יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: (כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים: (כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: (כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
מעל הארון אשר בו היו לוחות הברית, היו שני כרובים מכונפים. לדעת חז"ל היתה להם צורת נערים או נער ונערה. רש"י: דמות פרצוף תינוק (=ילד) להם. הגמרא הבינה שהמלה 'כרובים' מורכבת מ-כ' הדמיון (כמו) ו'רביא' (מלה ארמית שמשמעה ילדים). בגמרא חגיגה י"ג ב': מאי כרובים? אמר רבי אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא.
לפי הקטע בתורה הוצבו שתי הדמויות משני קצות הארון (פסוק יט: כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה). ודבר האלוהים נשמע מבין שני כרובים אלה.
פרשנים רבים בכל הדורות ניסו לחפש משמעות לדבר. כל יתר כלי המשכן ברורה כוונתם באופן פשטני כללי, מזבח לקטורת ומזבח לקרבנות, מנורה להאיר ושולחן ללחם, כיור לנטילת ידיים וכן ארון להכיל בתוכו את לוחות הברית, אבל מדוע מעל הארון שתי דמויות אלה?
נראה שהיום ניתן למצוא משמעות נוספת לכרובים, דרשנית קצת, אחת מיני אלף.
מעל ארון הקודש קבע הקב"ה שיהיו שני בני נוער, כאילו אומר שהנוער, גידולו וחינוכו נמצא מעל לכל, רגליו נטועות בארון הקודש, אבל כנפיו פרושות אל על.
שני בני הנוער שמעל הארון מצויים בשני קצוות שונים, האחד בקצה הימני והאחר בקצה השמאלי, אבל פניהם 'איש אל אחיו'. ורק בתנאים אלה נשמע דבר האלהים מבין שניהם.
לא מתוך ארון הברית נשמע דבר ה', אלא מבין הקשר שבין בני הנוער המוכנים לפנות זה אל זה, להתייחס, לשמוע ולהשמיע, להשפיע ולהיות מושפע, למרות שזה בקצה מימין וזה משמאל.
כדאי להקשיב לדברי בני הנוער האלה, הטובים, הרוצים באמת רק טוב לעם, למדינה ולארץ. לא לאלה שכבר הסתאבו בכוונות של פוליטיקה ושאיפה לשררה ולהון.
שבת שלום
שבתאי

מלה לפרשת ויקהל.
לרגל הבחירות הממשמשות ובאות, שתי הערות על פסוק מפרשת השבוע:
שמות לה ל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.

א. ראו קרא בשם בצלאל
ברכות נה ע"א: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל (ראו = שִקלו והביעו דעה). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?"
למרות שבחר ה' בבצלאל, ביקש את הסכמתו של משה, וביקש לקבל את הסכמת הציבור. הרי זו דמקרטיה בהתגלמותה, ה' החליט, ואעפ"כ שאל את דעת הציבור!!!
הניסוח חד משמעי: "אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור" – זו הדרך היחידה למינוי כל בעל תפקיד מנהיגותי.
אביעד הכהן (מכללת שערי משפט): "פרשת מינוי בצלאל ואהליאב ממנה יתד ממנה פינה להלכה הגדולה שנקבעה במשפט העברי, ולפיה לא די שיהיה המועמד כשיר לבצע את התפקיד, אלא רצוי ואף ראוי שיתקבל המינוי "על דעת הציבור". כך יובטח אֵמון הציבור ברָשות ובפעולותיה. (מצטט את ברכ' נה א, ומוסיף:) לאמור: רק משסמך הציבור את ידיו על המינוי, והמינוי רצוי בעיניו, ניתן לו תוקף".
אביעד הכהן כתב ש"רצוי ואף ראוי שיתקבל המינוי על דעת הציבור", ומעניין שאינו כותב 'חובה'. לומר שמינויים בניגוד לרצון הציבור אולי מותרים עפ"י חוק, אבל אינם רצויים עפ"י הכיוון המוסרי-חברתי שמורה לנו התורה.

ב. בצלאל בן אורי בן חור.
מדוע נזכר גם שם סבו של בצלאל, מה שאין ממנהגו של התנ"ך (לעיתים נדירות כותב המקרא יותר מאשר את שם האב, ובכל פעם יש לכך סיבה)?
רש"י לשמ' כד יד: "חור – בנה של מרים היה, ואביו כלב בן יפונה, שנאמר (דברי הימים א' ב יט) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא ב)". – אם כן – בצלאל היה נינה של מרים אחות משה.
וכאשר הודיע משה לעם על בחירת בצלאל, הזכיר את הקשר המשפחתי, מדוע?
פירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות': "מהו 'ראו'? לפי שכשאמר משה לישראל שבצלאל יעשה המשכן היו ישראל מרננים אחרי משה ואומרים שכל הגדולה הוא נוטל לו ולמשפחתו. אמר להם משה: דעו וראו כי לא מדעתי אני עושה אלא מפי הקדוש ברוך הוא, ואף משה עצמו בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא על מלאכת המשכן ועשית היה סבור לעשות הכל אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא כאשר עולה בדעתך אלא צדיק שנהרג על מעשה העגל דהיינו חור (- לדעת חז"ל חור נרצח משום שסרב להכין לעם את העגל) יבא בן בנו ויעשנו (- את המשכן), לפי שהמשכן כפרה על אותו מעשה (- העגל), וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ראה קראתי וגו' ".
שמענו שני דברים: א –נכדו של חור זכה לבנות את המשכן, כי סבו מסר את נפשו נגד מעשה העגל, והמשכן מכפר על מעשה העגל. ב – משה צריך היה להתנצל ולהצטדק על בחירתו של חור, משום שהיה נינה של אחותו מרים.
אביעד הכהן: רש"י מבקש ללמדנו שחובה על העוסקים בתורת המינויים לפעול ל"גילוי נאות" של העובדות ופירוט קרבת המשפחה בין הממנה והמתמנה, כדי למנוע ניגוד עניינים אפשרי ולהבטיח שקיפות מלאה של דרך המינוי (וכך נוהגים הלכה למעשה).
כמובן שאין איסור לבחור אדם בעל קשרים, אבל חובה להודיע על כל קשר בין הממנה למתמנה, כדי שאפשר יהיה לבדוק אם המינוי הוא בזכות קשרים או כישורים.
וחובת ה'גילוי הנאות' איננו המצאת הדור הנאור שלנו, אלא היה כבר בימי משה רבנו, כי זה כלל מוסרי וראוי.
שבת שלום
שבתאי

השלום והברכה לכל.
פרקיו הראשונים של ספר ויקרא עוסקים בתורת הקרבנות לסוגיהם, סיבות ההקרבה ודרכי הטיפול בקרבן. מטרת המקריבים היא שהקרבן יתקבל ברצון. כדי להבין קצת נקודה זו, כדאי לשוב אל הקרבנות הראשונים שהוקרבו אי פעם, קרבנותיהם של קין והבל, ולברר מדוע האחד התקבל והאחר לא.
בבראשית פרק ד מסופר: (ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה': (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: (ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:
הפרשנים טרחו רבות כדי לחשוף את הסיבות לכך שקיבל ה' את מנחת הבל, ואילו את מנחת קין לא קיבל.
דעה נפוצה היא שהבל הביא מן המיטב (כי כתוב "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן") ואילו קין הביא מן הגרוע ("מִפְּרִי הָאֲדָמָה" סתם), וקיבל ה' את הקרבן העשיר יותר. נכון שזה מה שהם הביאו, אבל לא יתכן שזו הסיבה היחידה בגללה קיבל ה' את מנחת הבל ולא את מנחת קין, כאילו משנה לו להקב"ה אם הקרבן יקר יותר או פחות (בפרשתנו, ויקרא פרק א, מתירה התורה להביא קרבן עולה שור, או איל, או, לא יאומן, אפילו בן-יונה!).
רד"ק (רבי דוד קמחי, צרפת מאה 12) שם לב שלא נאמר 'וישע ה' אל מנחת הבל', אלא 'וישע ה' אל הבל' ורק אז 'ואל מנחתו', וכתב: "היה רצון האל אל הבל, כי ראה כוונתו טובה, וכן היה רצונו אל מנחתו, שהיתה מכובדת וראויה להקריב".
כלומר: גם הקרבן צריך להיות ראוי, אבל גם הכוונה צריכה להיות ראויה ובלב שלם (דברי שבח לה', בקשת סליחה, אמירת תודה וכו'). ומאחר שכתב רד"ק את נימוק הכוונה במקום ראשון, נראה שרצונו לומר שנימוק זה חשוב יותר מאשר טיב הקרבן.
כן פירשו גם אחרים כגון ריב"ש (רבי יצחק בר ששת, ספרד מאה 14): "נתרצה בהבל ונתרצה בקרבנו". וספורנו: (עובדיה ספורנו, איטליה מאה 16) "שהיה הבל המקריב רצוי, ומנחתו גם כן רצויה, שהיתה מן המין הראוי לרצון". וכן רבים אחרים.
ללמדנו שהקרבן מתקבל או לא מתקבל, בעיקר כתוצאה מכוונת לבו של המקריב. כדברי דוד המלך בשירת תהלים: "זִבְחֵי אֱלֹהִים – רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא יט).
ונזכור שהדברים האמורים לגבי קרבנות, מתייחסים היום לתפילה.
שבת שלום
שבתאי
מילה לפרשת בהר
שלום רב לכולם
בראותנו אדם סועד את ליבו, אנחנו נוהגים לברכו 'בתאבון'. כלומר: אנחנו מברכים אותו שתהיה לו תאוות אכילה. ברכה זו מתורגמת משפות אירופאיות, ואינה מצויה במקרא או במשנה.
הברכה לסועד במקרא היא 'לשובע'.
בפרשתנו: ויקרא כה יט: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ (רש"י: אף בתוך המעים תהא בו ברכה).
ובפרשה הבאה: ויקרא כו ה: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (רש"י: אוכל קמעא והוא מתברך במעיו).
וכבר פגשנוה בספר שמות טז ח: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ.
כן גם בתפילת 'טל ומטר' אנחנו מבקשים 'לשובע ולא לרזון'.
בכל הפעמים הכוונה לברך את הסועד שישבע מן האוכל שהוא אוכל. ופשוט הוא על דרך ההקבלה שכשם שמברכים את השותה 'לרוויה' יש לברך את הסועד 'לשובע'.
'לתאבון' מופיע לראשונה בתקופת הגמרא, אבל לא כברכה אלא כמצב נתון של דרך אכילתם של אנשים מסויימים ומה הדין בעניינם.
נראה שראוי לנו להרגיל את לשוננו לברך את הסועד בברכת היהודית המסורתית 'לשובע', שהיא אף הגיונית יותר מאשר 'בתאבון'.
שבת שלום
שבתאי