שלום רב לכולם
בראותנו אדם סועד את ליבו, אנחנו נוהגים לברכו 'בתאבון'. כלומר: אנחנו מברכים אותו שתהיה לו תאוות אכילה. ברכה זו מתורגמת משפות אירופאיות, ואינה מצויה במקרא או במשנה.
הברכה לסועד במקרא היא 'לשובע'.
בפרשתנו: ויקרא כה יט: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ (רש"י: אף בתוך המעים תהא בו ברכה).
ובפרשה הבאה: ויקרא כו ה: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (רש"י: אוכל קמעא והוא מתברך במעיו).
וכבר פגשנוה בספר שמות טז ח: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ.
כן גם בתפילת 'טל ומטר' אנחנו מבקשים 'לשובע ולא לרזון'.
בכל הפעמים הכוונה לברך את הסועד שישבע מן האוכל שהוא אוכל. ופשוט הוא על דרך ההקבלה שכשם שמברכים את השותה 'לרוויה' יש לברך את הסועד 'לשובע'.
'לתאבון' מופיע לראשונה בתקופת הגמרא, אבל לא כברכה אלא כמצב נתון של דרך אכילתם של אנשים מסויימים ומה הדין בעניינם.
נראה שראוי לנו להרגיל את לשוננו לברך את הסועד בברכת היהודית המסורתית 'לשובע', שהיא אף הגיונית יותר מאשר 'בתאבון'.
שבת שלום
שבתאי