משה שלח 12 מרגלים לבדוק את ארץ ישראל, כדי להוכיח שארץ טובה היא. 12 המרגלים הלכו 40 יום וחזרו ודיווחו (במדבר יג כז): "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה-פִּרְיָהּ". – יושם לב, כל 12 המרגלים סיפרו שהארץ טובה, שזו ארץ זבת חלב ודבש, ואפילו הציגו כהוכחה פירות שהביאו משם (ענבים, רימונים ותאנים). לא היתה מחלוקת בין המרגלים על הנתונים העובדתיים על טובה של הארץ, כולם הסכימו והעידו באופן שווה.
גם על הצד השלילי שבארץ העידו כולם בשווה, כי כולם ראו את אותם נתונים: (כח) "אֶפֶס (אבל) כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. (כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם (על חוף הים) וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן". – כולם הסכימו שהארץ טובה, וכולם הסכימו שתושבי הארץ חזקים ומבוצרים היטב.

ועל מה היתה המחלוקת בין כלב ויהושע לבין יתר עשרת המרגלים?
על המסקנות הנובעות מהנתונים המוסכמים על כולם: (ל) "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ. (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם, כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". – כל 12 המרגלים שקלו את המצב, 10 הסיקו שבלתי אפשרי לכבוש את הארץ ו-2 חשבו שאפשרי.
לכאורה המצב פשוט, שיקול קל ובדרך כלל גם צודק: הרוב המוחלט קובע! הגיוני להניח שהשיקול הנכון והצודק עם הרוב. ונזכור: התורה מכירה בחשיבות קבלת החלטת הרוב בדיון משפטי: (שמות כ"ג, ב): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", ודבר זה נמנה בין תרי"ג המצוות! – לכאורה צדק העם כאשר נטה לקבל את דעת 10 המרגלים שטענו נגד כיבוש הארץ.

אבל כאן נכנס גורם נוסף, מכריע: הבטחתו של הקדוש ברוך הוא (שמות ג ח): "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי… (שם יז) וָאֹמַר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". – ה' מבטיח שיתן לנו את ארץ ישראל!

ובכן, אמנם השיקול הנובע מהנתונים בשטח מוביל למסקנה שהכיבוש בלתי אפשרי. אבל השיקול הנובע מהאמונה בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא מוביל למסקנה שהכיבוש אכן אפשרי ויהיה. והבטחתו של ה' מטה את כף הרוב האנושי. מעכשיו, הויכוח בין יהושע וכלב ליתר המרגלים הוא על מה ניתן לסמוך, על השיקול הבטחוני (המוצדק כשלעצמו), או על השיקול האמונתי. באיזו מידה אפשר לבטוח בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא. (ונזכור היה זה אחרי שה' הוציא אותנו ממצרים וקרע לנו את הים ונתן מן ושלו וכו').

העם הבין את הבעיה – והיסס, ואז, לדעת רמב"ן נקטו עשרת המרגלים בשיטות פוליטיות מושחתות המקובלות בתעמולת בחירות עד היום: (לב) "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים…".
א. "אל בני ישראל" – הם לא דיברו במעמד משה ולא במעמד יתר המרגלים. הם עשו חוגי בית, כל אחד בשבטו, משהו בסגנון: 'בינינו אנחנו יכולים לגלות לכם את האמת'… – הם יכלו לספר כל שקר שרצו ולא היה שם מי שיוכל להכחישם.
ב. "ויוציאו דיבת הארץ" – 'הוצאת דיבה' היא שקר, להבדיל מ'הבאת דיבה' (כאצל יוסף) שהכוונה להלשנה, למסירת מידע. ובכן הפסוק מעיד שהמרגלים שיקרו! עכשיו, כשאין חשש שמישהו יטען אחרת.
ג. הגזימו: כל העם אנשי מידות. כולם היו ענקים? היתה בקרית ארבע משפחת ענקים אחת, עליה יסופר בהמשך התנ"ך.
ד. השתמשו במסורת קדמונית כדי להפחיד את העם: 'שם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים'. עליהם מסופר בספר בראשית… בכל ספר יהושע, בכל כיבוש הארץ לא נזכרו נפילים אלה.
כדי להטות את ההחלטה הציבורית לטובתם, השתמשו בשקרים, הגזמות והפחדות!
אנחנו מכירים את השיטה. ומנסיוננו – היא אכן משפיעה. זו שאלה באיזו מידה תוצאות של של תעמולה המבוססת על שקרים והפחדות אכן משקפות את דעת הציבור. באיזו מידה זו באמת 'דמוקרטיה'?

שבתאי