מילה לפרשת ויגש- שבתאי קייצס

בראשית פרק מה (כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: (כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:

כאשר נודע ליעקב שיוסף חי, תגובתו הראשונה היתה "וַיָּפָג לִבּוֹ". את מה שקרה מתאר רמב"ן מבחינה לשונית ורפואית ציורית: לשון פוגה שביתה וביטול … וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו:

בניו של יעקב דברו אליו והרגיעו אותו והראו לו את המתנות ששלח יוסף ואז, אומרת התורה: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". ונראה שכוונת הדברים כפשטם, שתחושת העילפון סרה ממנו וחזר להכרה וחיות מלאה.

אבל חז"ל למדו מהפסוק "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" לקח חשוב:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב): ותחי רוח יעקב אביהם. הוא שאמרו רז"ל (שבת ל ע"ב) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה, וכן הוא אומר והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים (מ"ב ג טו):

ובעקבותיהם פירשו רבים, כגון רש"י: "ותחי רוח יעקב – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו". – במשך כל הזמן שהיה יעקב שרוי באבל ובצער דכאוני על אבדן בנו, לא הגיע למדרגה של נבואה!

וכן פירש גם הרמב"ם בהקדמתו לפירושו לפרקי אבות (ההקדמה הנקראת 'שמונה פרקים'): והאנחה והדאגה של יעקב אבינו עליו השלום, כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש עד שנתבשר בחייו ואמר (בראשית מ"ה כ"ז), "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר המתרגם, "ושרת רוח הנבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (שבת ל ע"ב פסחים קי"ג):

היום, למרבה הצער, אין נבואה, אבל הדברים נכונים לגבי כל אדם הרוצה לחשוב בצורה מסודרת ומרוכזת. אי אפשר לעשות זאת כאשר שרויים בעצלות או עצבות, כדברי חז"ל, אלא מתוך שמחה והתבודדות והתרכזות. כדאי לנהוג כפי שיעץ הרמב"ם למתכוננים לנבואה:

הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ד: כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה.

שבתאי